מסלול מס.1 - בר מ. פרידמן

משוררים: נ. זך, ל. גולדברג, א. דיקינסון, פ. נרודה, פ. פסואה, ר. חלפי, ס. פלאת', ג'. ברימן, א. פיסארניק, ח. לימיסארס, ש. אס, מ. אטווד, ס. טורקה, ר.מ. רילקה.

****

אני אוהבת שירה. אני חושבת שזאת נקודת המוצא שלי. אני לא יכולה לעבור ליד "halper's" בלי להיכנס ולא יכולה להיכנס בלי לרפרף על מדפי השירה ולבדוק אם יש שם ספרים שחיפשתי. אם הייתי צריכה להגדיר מה אני אוהבת בשירה, כמו שאני מנסה כאן, אני חושבת שזה הזיקוק של הרגש. היכולת של מילים קטנות, לא משמעויות, אבל ישירות כמו "חייב להיות חלום כדי שיהיה כוח לחיות. חייב להיות חלום.\אתה היית, אתה הוא זה, כדי שיהיה כוח לחיות..." [סירקה טורקה] לגרום לי להרגיש, לעומק. או היכולת של קצב, של מילים שלא אומרות רגש במפורש, להפוך, בשבילי, לרגש מזוקק,כמו בשירה של שרון אס, למשל:

"מאה שבעים ושש מדרגות אבן בחום הלבן, הנורא.
מאה שבעים ושש מדרגות עד הבאר החבויה תחת כיסא התפילה.
מאה שבעים ושש מדרגות עד החרכים בחומה והים המסמא בנדיבות-
שקט, שקט." [נתיני השמש, פטרה, מיטלני]

יש לי הרגל מגונה להשאיל ספרים, גם כשלא מבקשים ממני. לכן, רוב הספרים שברשימה הזאת, של ספרי שירה שאני יכולה להגיד שעיצבו את הטעם שלי כקוראת, הם הראשונים שאני משאילה .עד כדי כך שמחלקם יש לי כמה עותקים, כדי שכשאני אשאיל זה לא יהיה עצוב מדי אם לא יחזרו [למרות שזה תמיד עצוב].

ובכן, נתחיל. אני לא יכולה שלא להתחיל מההתחלה. המשוררים הראשונים שהכרתי ושאהבתי ראויים למקום הכבוד שלהם. אני לא יכולה שלא לדבר עלי כקוראת, ועל שירה בלי לדבר על "צפונית מזרחית" של זך, או על "זוטא" של גולדברג, על דיקינסון ועל נרודה. אבל דווקא עליהם לא אתעכב כי רובם מוכרים, למרות שהם כותבים תחת זרמים שונים כל כך בשירה. ברובם הייתי רוצה להאמין שכבר נתקלתם, ובטח שמעתם את השם. ארבעתם מהווים בשבילי את פתיחת הדלת. אולי בגלל השוני העצום שלהם: גולדברג הקלאסית הקצובה, העדינה, זך במילים הפשוטות, הישירות, הנוקבות, דיקינסון שממסגרת פיסות חיים וטוענת אותם בכוח. אבל כמה מילים על נרודה. נרודה זכה בפרס נובל לספרות. משורר צ'יליאני, פעיל פוליטית מאוד, דבר שמשתקף היטב בשיריו המאוחרים. אבל לי תמיד קסם קובץ השירה שלו "עשרים שירי אהבה ושירת ייאוש אחת". כולו מדבר על אהבה, תשוקה געגועים. הוא פתח לי פתח לעולם השירה הלירית, שבה מותר להגיד "יכולתי לכתוב את הנוגות שבשורות הלילה". דווקא כאן הקסם שלו בעיני. באיזושהי תמימות שבה מתוארת האהבה. לפעמים היום הפשטות הזאת נראית לי פשוטה מדי, הליריות לירית מדי. אבל אני תמיד אוהבת את השירה המוקדמת שלו. רק בזכות ההשפעה שלו הכרתי משוררים כמו לימסארס הספרדי, שנים אחר כך, ואהבתי שורות כמו "שלוותנו מתוקה וכחולה ומעונה בשעה הזו" [זיכרון השלג, "1. [שלוותנו מתוקה וכחולה]"]. השירה של לימסארס מתוקה ועדינה. לפעמים מתוקה ועדינה מדי. לפעמים לירית מדי. תמיד יפהפייה. בלי נרודה לימסארס לא היה קיים בספריה שלי, ואני תמיד אוהבת את הפשטות שזה הם מתארים את הרגש, בלי פחד ליפול לליריות, אפילו לקיטצ'. במידה רבה הם הסמנים הקיצוניים של הטעם הספרותי שלי, כמו שפרננדו פסואה הוא במידה מסוימת הסמן הקיצוני השני [ובאופן אירוני, הכרתי אותם אחד אחרי השני].

הדמות של פסואה עצמו מרתקת. פקיד אפרורי, שמשתמש בעשרות שמות עט כדי לפרסם את השירה שלו. עשרות דמויות שלמות, מפותחות, כל אחת עם ביוגרפיה וכתיבה שונה. שמעתי שלפעמים הדמויות האלו ניהלו וויכוחים אחת בין השנייה על פי עיתונים. אולי זאת סתם אגדה. פסואה זוכה בשנים האחרונות להכרה עצומה. לפחות ארבעה ספרים שלו תורגמו בשנים האחרונות לעברית, וגם על ספרות העולם יש לו השפעה עצומה, [שאפשר לראות למשל בספרו הנפלא של אנטוניו טאבוקי "רקוויאם\ חוט האופק"]. את "ספר האי נחת" שלו גיליתי לפני כמה שנים. עד היום אני חושבת שזה אחד השמות המופלאים לספר. ספר האי נחת הוא לא ספר שירה. הוא בנוי פרגמנטים פרגמנטים, חלקם כמה שורות, חלקם כמה עמודים, כולם מתארים בדייקנות, ברכות, חיים. את הצבע של האוויר, א התחושה של התעוררות חדה באמצע הלילה, והרבה הרהורים על החיים, על ההמשכיות שלהם, על משמעויות בהם. כל זה לא היה יכול לעבוד אם זה לא היה נכתב בצורה כל כך יפה ומדויקת. קשה להביא קטע מתוכו כדי להדגים, דווקא בגלל העושר העצום שבו, ושכל עמוד אי אפשר שלא להתעכב. אבל בכל זאת, שורות כמו:

 "לאוויר צבע צהוב חבוי [נסתר], כמו מין צהוב חיוור שנראה מבעד ללבן מלוכלך. בקושי יש צהוב באוויר האפרורי. אך החיוורון של גון האפר מכיל צהוב בעיצבונו. [יש צהוב כביכול של עצב]"

על לא כלום, שדרכם אתה יכול לגעת בייאוש של המשורר, בעיני הן שירה במהות הבסיסית שלה.

מעט אחרי פסואה הכרתי את רחל חלפי, דרך "מקלעת השמש", ספר עבה, שמרכז שישה קבצי שירים. היא מאוד שונה מפסואה. היא לא משתמשת בשפה, היא מכופפת אותה, יוצרת אותה, כמו בשיר קצב האצטרובל:

"בין מחטים ירוקות
רוח שקופה    משהו בקצבו
מזיז בי אווירים    האווירים שבי
מנוקבים  לכן תנועה
אי מנוח מחטי כזה...." [מקלעת השמש, קצב האצטרובל]

אני אוהבת את החופש שבה היא מתייחסת לשפה, שבה היא מפרה אותה. נושאי השירים שאני אוהבת במיוחד לא יכולים להיות יותר רחוקים מהוויית היום יום של פסואה. היא בונה מחזור שירים שלם ויפיפה על העולם התת- מימיי, שנקרא "שירים תת מימיים ואחרים" נואמת בשם חיות מים, פורשת את החיים שלהן. יוצרת ביחד, כקובץ, עולם שלם וחי. בשירים אחרים חלפי נותנת פירוש משלה לאגדות [כמו למשל במחזור על כחול הזקן, או בשירי המכשפות שייצאו לא מזמן כספר נפרד] ולפעמים היא נצמדת ליום יומי, כמו מראה נמלה דרך החלון, אבל טוענת גם אותו בעושר. זה תמיד מקסים. אפשר להגיד שעד הים, השירה שלה היא אחת האהבות הגדולות שלי.

גם סילביה פלאת' נופלת לקטגוריה האת. הביוגרפיה של פלאת', שהייתה נשואה לטד יוז, משורר גדול בפני עצמו, והתאבדה בגיל 31 אחרי שנים של דיכאונות קשים, הפכה להיות מוכרת מאוד, והשם שלה צף לפני כמה שנים בחזרה לתודעה הקולקטיבית של עולם הטין-אייג'רים, בין השאר בגלל הסרט על חייה, "Sylvia". אני לא יכולה שלא להרגיש שנעשה לה עוול. אמנם אין ספק שבגלל הסטיגמה שנדבקה לה, של משוררת לנערות מיוסרות, קראו את השירה שלה יותר.  אבל עכשיו היא נתפסת כפחות רצינית, ופחות טובה, ואני תמיד מוצאת את עצמי מצטדקת ומגינה עליה, בדיוק כמו שאני עושה כאן. פלאת' כותבת רגש בצורה כל כך חדה שאי אפשר לא להרגיש את השיר, גם אם רוצים. בעיני, פלאת', היא מופת לכתיבה, בדיוק ובחדות שבה היא כותבת, תמיד על היום יום, ותמיד טוענת אותו בכל כך הרבה מהעולם הפנימי שלה שזה מרהיב, כמו שהיא עושה למשל, בשיר tulips

The tulips are too excitable, it is winter here."
Look how white everything is, how quiet, how snowed-in.
I am learning peacefulness, lying by myself quietly
As the light lies on these white walls, this hands, this bad."

פיסארניק, במובנים רבים, דומה לסילביה פלאת'. פיסארניק היא משוררת ארגנטינאית, שהתאבדה בגיל 36. השירה שלה פרגמנטרית קצרה, וטעונה בשירים רבים בייאוש עצום, שמזנק החוצה מהדף. קשה לתאר את השירה שלה, משפטים כמו:

"רוח חלשה

מלאה קלסתרים קמלים

שאני גוזרת בצורת מושאי אהבה."  [מתוך כתב העת כרמל, גיליוןן 3-4]

טעונים בעיני ביופי. לצערי הספר שלה נגנב ממני על ידי עולם המלצרות, בידי אחמ"שית בבית קפה שעבדתי בו. לכן אני צריכה להסתפק במעט משירתה שאני מוצאת באינטרנט, עד שאקנה אותו מחדש. וזה חבל, כי אצל אלחנדרה פיסארניק לא באמת צריך להסביר את השירה שלה, אלא לקרוא אותה, להרגיש אותה. אני רק אגיד לשים לב לפרגמנטים בסוף הספר, שלקוחים מהיומנים שלה, שבעיני הם במידה רבה מהיצירות היפות בספר.

כאן נערכת תפנית חדה. את ג'ון ברימן הכרתי עוד בתור ילדה, בגלל הנטייה של אמא לי לצטט לי, כל פעם שאמרתי שמשעמם לי, את השורות:

"החיים, חברים, משעמם. אסור להגיד ככה.
בכל זאת השמים מבריק, הים הגדול מתגעגע,
אנחנו בעצמנו מבריק, מתגעגע,.."

הכרתי את ברימן באותה התקופה שהכרתי את בוקובסקי ואת גינזבורג. הוא מזכיר לי במידה מסוימת את רחל חלפי, בדרך שבה הוא משתמש בשפה, מכופף אותה, לפעמים מתמצת אותה. הדרך שבה הוא משתמש בשפה לשירה כל כך מיוחדת בעיני. קובץ השירים האהוב עליי הוא במידה רבה גם המוכר ביותר שלו, "שירי חלום", שעליו הוא זכה בפוליצר. היופי שלו מרהיב. אני ממליצה בחום לקרוא אותו באנגלית, בין השאר בגלל החופש שבו זקס תירגם, אבל אני לא יכולה שלא להביא את הציטוט ממנו בעברית, שכבר הפך לחלק ממני.

השירה של שרון אס מאוד שונה בהרבה מובנים מכל מה שהצגתי קודם. בעיני, השירה שלה היא כמו אוריגאמי מאוד מורכב. בעיני, המורכבות העצומה של השירים והדרך בה הם מקופלים לתוך עצמם וצריך לקלף אותם לאט לאט, דורשת מקוראים להכיר ולהתיידד איתם כדי לאהוב אותם. אני לא חושבת שאני מבינה את השירים בספר, אבל מצד שני, אני גם לא באמת מאמינה גדולה בלהבין שירה תמיד. אני אוהבת את הדרך שבה מהעושר ועומס של מילים ודימויים, מהקצב של השיר איכשהו נוצר רגש, שאף פעם לא נוקבים בשם שלו. שורות כמו

"והנפשות, יצורי הענק שהאטו בקרח
הרחק על לוח השעות של הנישואין"

גורמות לכך שלמרות, ואולי בגלל המורכבות והריחוק שלפעמים יש בשירה שלה, היא מהמשוררות הגדולות שהכרתי.

על מרגרט אטווד וסירקה טורקה קשה לי לדבר. בעיקר כי פשוט בא לי להגיד, תקראו, זה נפלא. השם של אטווד מוכר בעיקר בתור סופרת, אבל השירה שלה פשוט נפלאה, וראויה לתשומת לב שווה, אם לא יותר. אטווד יוצרת סיפורים ברבים מהשירים שלה, נותנת לדמויות לנהל מונולוגים. ולפעמים אלו המונולוגים שלה, דוגמת השיר "לרקוד"

"אבי הוא שלימד את אימי
לרקוד.
מעולם לא ידעתי.
חשבתי שזה בדיוק להפך.
הסגנון שלהם היה ריקוד סלוני,
סיבובים מלאי חן
זרועות מעוגלות ועבודת רגליים מתוחכמת,
רדיו ירוק עיניים".

יש משהו מכמיר בדמויות שהיא מתארת, בחיים שהיא מתארת. הדמויות תמיד עגולות, תמיד שלמות. היא לוקחת דמויות קיימות, דוגמת הלנה מטרויה, נערת פליבויי, אולימיפיה מהציור של מאנה, סחמט, והאהוב עלי מכולם, המלך ליר, כפי שהוא עולה מהשיר "המלך ליר בבית אבות"

"לבנות יש את המסיבות שלהן.
מי יכולה לעמוד בזה?
הניחו אותו כאן בכיסא
שממנו אינו יכול לצאת
בכל השלג הזה או
אולי ניר הציפוי על הקיר.
הסיעו אתו לאן שהוא.
הוא חייב להיות ערמומי ועקשן
ולא לוותר."

לעומתה, סירקה טורקה הפינית מספרת את עצמה, בפשטות, בתוך כל הטבע שבתוכו היא חיה. אבל זאת לא שירת טבע. אלו תמונות חיות, רוטטות, שחלקן הגדול בדידות, ובחלקן השלמה. אני אוהבת במיוחד את השירים מתוך הקובץ "השליט היפה" בספר, שבאחד מהם השורות האלמותיות

"חייב להיות חלום כדי שיהיה כוח לחיות. חייב להיות חלום.
אתה היית, אתה הוא זה, כדי שיהיה כוח לחיות, הדקות
ארוכות. השעות. החיים ארוכים."

שבעיני הצליחו לזקק את הרגש בפשטות כל כך עדינה, כל כך יפה.

השיר הספציפי הזה נדד איתה לאורך אנגליה, כמו גם כל הספר. הספר כבר נפתח מעצמו בשירים שאני אוהבת במיוחד, ומשהו בפשטות שבה היא מתארת, בשבילי, השתוקקות, הופך אותה לאחת המשוררות האהובות עלי. קשה להסביר למה אני אוהבת אותה. אפיל קשה לפתור את עצמי בסופרלטיבים. אני פשוט אוהבת אותה. היא פשוט ממש טובה.

ריינר מריה רילקה הוא האחרון שהצטרף לרשימה. האחרון שהכרתי. קניתי את "הסונטות לאורפאוס" לפני שנה, ומאז לאט לאט אני חוצבת בספר, מכירה אותו. הוא לא ספר קל. אני צריכה להקדיש הרבה תשומת לב כדי להרגיש את  היופי העדין בשורות כמו "שוב בא האביב. שוב דומה האדמה/ לילד היודע שירים על-פה;".

רילקה, המשורר הגרמני, יליד פראג,  נחשב לאחד מהמשוררים הגדולים של המאה העשרים, ובכלל, ואני לא יכולה שלא להסכים. הרגישות והדקות של השורות גרמו לי להתגבר על הקושי שלי [שאני יכולה להאשים בו במידת מה את החינוך השירי שסידרתי לעצמי] מחריזה מובהקת ולגלות את היופי יש במבנה הסדור. אני חושבת שמחזור השירים ב"הסונטות לאורפאוס", שמתכתב בצורה חופשית למדי עם המיתוס של אורפאוס מהמיתולוגיה היווני הוא מספרי השירה הגדולים שקראתי.

"היה מקדים כל פרידה, כאילו כבר עורף
פנית לה, כמו לחורף שתם.
כי בין חרפים יש אחד כל כך חורף
שהלב שעמד- בחרפו יעמוד לעולם."

***

ובקצרה:

על כל אחד מהספרים שמופיעים במסלול הזה אפשר לומר שהוא גידל אותי. הספרים שמופיעים כאן הם אלה שעיצבו יותר מכל את תפיסת הכתיבה, ויותר מזה, הקריאה שלי. זה לא אומר שלכולם אותה השפעה, אותה אחיזה, גם היום. זה כן אומר שהם אלה שכיוונו אותי הלאה, לאורך השנים. לכל אחד מהספרים הוספתי את השיר שגרם לי להתאהב בספר, שגרם לו להיות מה שהוא. הם מסודרים בסדר כרונולוגי, מהספר שירה הראשון שקראתי ועד לזה שאני עדיין קוראת היום. לצערי הרב, אני וניקוד בוורד לא מסתדרים כל כך, ולכן הוא נעדר גם משירים של משוררים שבו הא דרוש מאוד  [דוגמת רילקה].

1. נתן זך "צפונית מזרחית", הקיבוץ המאוחד, 1979

"במרוצת השנים" [עמ 59]

2. לאה גולדברג- "זוטא", הקיבוץ המאוחד, 1981.

"[אין לך זכות חנינה]"[ עמ 107]

3. אמילי דיקינסון- "חיי נצבו רובה טעון", הוצאת קשב לשירה, 2000. מאנגלית: אליעזרה איג- זקוב

"18." [עמ' 12]

4. פבלו נרודה, "פבלו נרודה- שירים", הצאת קשב לשירה, 2002. מספרדית: טל ניצן-קרן.

"איבדנו גם את השקיעה הזאת" [עמ 11]

5. פרננדו פסואה- "ספר האי-נחת", הוצאת בבל,  2000, מפוטוגלית: יורם מלצר.

"185. יום של גשם" [עמ' 186]

6. רחל חלפי "מקלעת השמש", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2002.

"מבעד למים רבים" [עמ' 39]

7.sylvia plath, "Ariel", Faber and Faber, 1965, p.12

"tulips" [עמ 12]

8. sylvia plath, "The colossus", Faber and Faber, 1960 p. unknown

"poem for a birthday- who"

לשירים נוספים

9. אלחנדרה פיסארניק "בלילה הזה, בעולם הזה", הקיבוץ המאוחד- סדרת "לטינו" והמפעל לתרגום ספרי מופת. 2005.  תרגום: טל ניצן.

אמת הקיר הישן הזה [מתוך קשת החדשה, גיליון 11, אביב 2005, בתרגומה של טל ניצן, מתוך העבודות והלילות [1965] 

[השיר המובא מעלה [ "רוח חלשה..."]  מתוך "עץ היקיצה", מחזור שירים בתרגום פבלו יצחק הלוי- קירטצ'וק, מתוך כרמל, כתב עת לשירה, גיליון 3-4, למחזור]

10. חוליו לימסארס, "זיכרון השלג", כרמל, ירושלים, 2000, תרגום מספרדית: רמי סערי.

חלק שני, "זכרון השלג", "שיר 9." [עמ 49] 

11. ג'ון ברימן, "שירי חלום", מסדה, 1978, תרגום: אריה זקס.

"מס. 14." [עמ 19]

12. שרון אס, "נתיני השמש", הוצאת הקיבוץ המאוחד, קרן רבינוביץ לאמנות, ריתמוס/ סדרה לשירה, 2006.

"פטרה, מיטליני"  [עמ 13]

13. מרגרט אטווד, "הלנה מטרויה רוקדת על הדלפק",הוצאת כרמל, ירושלים, 1998, תרגום: איתן מילר.

"מעמקים, [1]", עמ 70.

14. סירקה טורקה, "עמוק בלב היער", הוצאת כרמל, ירושלים, 2006. תרגום: רמי סער.

"עצמות הידיים כואבות", מתוך קובץ השליט היפה, עמ 158.

15. ריינר מריה רילקה, "הסונטות לאורפאוס", הוצאת עם עובד, 2007, תרגום: שמעון זנדבנק.

חלק ב', "שיר 13".[עמ 49]